אבא זה לב

שאלו אותי אם אני ממשיכה לצייר. לא אני לא, כי אם אצייר זה יהיה על פורמט עגול כמו יקום מלא שנפגע מלא בקוים דקים וצבעונים שעליהם יהיו שפוכים כתמים שחורים

משהו בהם ובי התקרב כה מהר. אולי זו המלחמה הארורה שמאיצה את הקצב. אולי זה הצער והיגון של כולנו. אני כבר לא על בהונות אצבעותי, אני כבר לא במבוכה. החיבוק

זהו! זה כבר לא יהיה אותו הדבר. כעת אני לבד! הערב יורד ואיתו החושך. צד המיטה שלך נשאר ריק. נשימות הילדים שנרדמו במיטתם מזכירות כי רק לפני רגע לבשנו כולנו

ארגזים כחולים נערמו. שלושה במספר, מגן הדוד נראה בברור על צידם. בתוכם חיים שלמים שכווצו. כל פרט בהם מנכיח את מי ומה שהיית. כל פרט מקבל משמעות, פיסת מידע וזכרון.

לצד הדרך מסומן מספר כזה ההולך וגדל, לצידו סימן מינוס המראה את גובה פני הים. הכביש מתפתל, סבוביו חדים כאלה ההופכים את הבטן בדיוק כמו החודש האחרון. ברדיו מתנגן לו

היא מבקשת תן לי סימן, כזה קטנטן שאדע שאתה כאן, לצידי, שלא עזבת לגמרי. פרפר לבן מתעופף נשמה מעופפת, היא מספרת לי בהתרגשות. זה הוא! אני מבקשת לחלום אותו,לחבק. בטלפון