שאלו אותי אם אני ממשיכה לצייר. לא אני לא, כי אם אצייר זה יהיה על פורמט עגול כמו יקום מלא שנפגע מלא בקוים דקים וצבעונים שעליהם יהיו שפוכים כתמים שחורים

משהו בהם ובי התקרב כה מהר. אולי זו המלחמה הארורה שמאיצה את הקצב. אולי זה הצער והיגון של כולנו. אני כבר לא על בהונות אצבעותי, אני כבר לא במבוכה. החיבוק

ארגזים כחולים נערמו. שלושה במספר, מגן הדוד נראה בברור על צידם. בתוכם חיים שלמים שכווצו. כל פרט בהם מנכיח את מי ומה שהיית. כל פרט מקבל משמעות, פיסת מידע וזכרון.

לצד הדרך מסומן מספר כזה ההולך וגדל, לצידו סימן מינוס המראה את גובה פני הים. הכביש מתפתל, סבוביו חדים כאלה ההופכים את הבטן בדיוק כמו החודש האחרון. ברדיו מתנגן לו

היא מבקשת תן לי סימן, כזה קטנטן שאדע שאתה כאן, לצידי, שלא עזבת לגמרי. פרפר לבן מתעופף נשמה מעופפת, היא מספרת לי בהתרגשות. זה הוא! אני מבקשת לחלום אותו,לחבק. בטלפון

תמונתו תלויה בענק על הקיר. בכל בוקר אביו נוגע בה בידו מלטף ומנשק אותה כעדות לגעגוע שרק החל. שקיות עם אין ספור תמונות גם הן תתלנה בקרוב. אלבום תמונות שהכינו