שאלו אותי אם אני ממשיכה לצייר. לא אני לא, כי אם אצייר זה יהיה על פורמט עגול כמו יקום מלא שנפגע מלא בקוים דקים וצבעונים שעליהם יהיו שפוכים כתמים שחורים

משהו בהם ובי התקרב כה מהר. אולי זו המלחמה הארורה שמאיצה את הקצב. אולי זה הצער והיגון של כולנו. אני כבר לא על בהונות אצבעותי, אני כבר לא במבוכה. החיבוק

זהו! זה כבר לא יהיה אותו הדבר. כעת אני לבד! הערב יורד ואיתו החושך. צד המיטה שלך נשאר ריק. נשימות הילדים שנרדמו במיטתם מזכירות כי רק לפני רגע לבשנו כולנו

לצד הדרך מסומן מספר כזה ההולך וגדל, לצידו סימן מינוס המראה את גובה פני הים. הכביש מתפתל, סבוביו חדים כאלה ההופכים את הבטן בדיוק כמו החודש האחרון. ברדיו מתנגן לו

היא מבקשת תן לי סימן, כזה קטנטן שאדע שאתה כאן, לצידי, שלא עזבת לגמרי. פרפר לבן מתעופף נשמה מעופפת, היא מספרת לי בהתרגשות. זה הוא! אני מבקשת לחלום אותו,לחבק. בטלפון

תמונתו תלויה בענק על הקיר. בכל בוקר אביו נוגע בה בידו מלטף ומנשק אותה כעדות לגעגוע שרק החל. שקיות עם אין ספור תמונות גם הן תתלנה בקרוב. אלבום תמונות שהכינו